תנ"ך על הפרק - ויקרא כו - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

ויקרא כו

116 / 929
היום

הפרק

מספר אזהרות, הברכה והקללה

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אִם־בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ וְאֶת־מִצְוֺתַ֣י תִּשְׁמְר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָֽם׃וְנָתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָתְנָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ׃וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֙יִשׁ֙ אֶת־בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת־זָ֑רַע וַאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם׃וּרְדַפְתֶּ֖ם אֶת־אֹיְבֵיכֶ֑ם וְנָפְל֥וּ לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶבוְרָדְפ֨וּ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה וּמֵאָ֥ה מִכֶּ֖ם רְבָבָ֣ה יִרְדֹּ֑פוּ וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֖ם לֶחָֽרֶב׃וּפָנִ֣יתִי אֲלֵיכֶ֔ם וְהִפְרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם וְהִרְבֵּיתִ֖י אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִימֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶֽם׃וַאֲכַלְתֶּ֥ם יָשָׁ֖ן נוֹשָׁ֑ן וְיָשָׁ֕ן מִפְּנֵ֥י חָדָ֖שׁ תּוֹצִֽיאוּ׃וְנָתַתִּ֥י מִשְׁכָּנִ֖י בְּתוֹכְכֶ֑ם וְלֹֽא־תִגְעַ֥ל נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃אֲנִ֞י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִֽהְיֹ֥ת לָהֶ֖ם עֲבָדִ֑ים וָאֶשְׁבֹּר֙ מֹטֹ֣ת עֻלְּכֶ֔ם וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֖ם קֽוֹמְמִיּֽוּת׃וְאִם־לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל־הַמִּצְוֺ֖ת הָאֵֽלֶּה׃וְאִם־בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת־מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת־בְּרִיתִֽי׃אַף־אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה־זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת־הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת־הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם וּמְדִיבֹ֣ת נָ֑פֶשׁ וּזְרַעְתֶּ֤ם לָרִיק֙ זַרְעֲכֶ֔ם וַאֲכָלֻ֖הוּ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין־רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם׃וְאִ֨ם־עַד־אֵ֔לֶּה לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וְיָסַפְתִּי֙ לְיַסְּרָ֣ה אֶתְכֶ֔ם שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְשָׁבַרְתִּ֖י אֶת־גְּא֣וֹן עֻזְּכֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־שְׁמֵיכֶם֙ כַּבַּרְזֶ֔ל וְאֶֽת־אַרְצְכֶ֖ם כַּנְּחֻשָֽׁה׃וְתַ֥ם לָרִ֖יק כֹּחֲכֶ֑ם וְלֹֽא־תִתֵּ֤ן אַרְצְכֶם֙ אֶת־יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֣ץ הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יִתֵּ֖ן פִּרְיֽוֹ׃וְאִם־תֵּֽלְכ֤וּ עִמִּי֙ קֶ֔רִי וְלֹ֥א תֹאב֖וּ לִשְׁמֹ֣עַֽ לִ֑י וְיָסַפְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ מַכָּ֔ה שֶׁ֖בַע כְּחַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהִשְׁלַחְתִּ֨י בָכֶ֜ם אֶת־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְשִׁכְּלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְהִכְרִ֙יתָה֙ אֶת־בְּהֶמְתְּכֶ֔ם וְהִמְעִ֖יטָה אֶתְכֶ֑ם וְנָשַׁ֖מּוּ דַּרְכֵיכֶֽם׃וְאִ֨ם־בְּאֵ֔לֶּה לֹ֥א תִוָּסְר֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י קֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֧י אַף־אֲנִ֛י עִמָּכֶ֖ם בְּקֶ֑רִי וְהִכֵּיתִ֤י אֶתְכֶם֙ גַּם־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶֽם׃וְהֵבֵאתִ֨י עֲלֵיכֶ֜ם חֶ֗רֶב נֹקֶ֙מֶת֙ נְקַם־בְּרִ֔ית וְנֶאֱסַפְתֶּ֖ם אֶל־עָרֵיכֶ֑ם וְשִׁלַּ֤חְתִּי דֶ֙בֶר֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְנִתַּתֶּ֖ם בְּיַד־אוֹיֵֽב׃בְּשִׁבְרִ֣י לָכֶם֮ מַטֵּה־לֶחֶם֒ וְ֠אָפוּ עֶ֣שֶׂר נָשִׁ֤ים לַחְמְכֶם֙ בְּתַנּ֣וּר אֶחָ֔ד וְהֵשִׁ֥יבוּ לַחְמְכֶ֖ם בַּמִּשְׁקָ֑ל וַאֲכַלְתֶּ֖ם וְלֹ֥א תִשְׂבָּֽעוּ׃וְאִ֨ם־בְּזֹ֔את לֹ֥א תִשְׁמְע֖וּ לִ֑י וַהֲלַכְתֶּ֥ם עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃וְהָלַכְתִּ֥י עִמָּכֶ֖ם בַּחֲמַת־קֶ֑רִי וְיִסַּרְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ אַף־אָ֔נִי שֶׁ֖בַע עַל־חַטֹּאתֵיכֶם׃וַאֲכַלְתֶּ֖ם בְּשַׂ֣ר בְּנֵיכֶ֑ם וּבְשַׂ֥ר בְּנֹתֵיכֶ֖ם תֹּאכֵֽלוּ׃וְהִשְׁמַדְתִּ֞י אֶת־בָּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְהִכְרַתִּי֙ אֶת־חַמָּ֣נֵיכֶ֔ם וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־פִּגְרֵיכֶ֔ם עַל־פִּגְרֵ֖י גִּלּוּלֵיכֶ֑ם וְגָעֲלָ֥ה נַפְשִׁ֖י אֶתְכֶֽם׃וְנָתַתִּ֤י אֶת־עָֽרֵיכֶם֙ חָרְבָּ֔ה וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם וְלֹ֣א אָרִ֔יחַ בְּרֵ֖יחַ נִיחֹֽחֲכֶֽם׃וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃אָז֩ תִּרְצֶ֨ה הָאָ֜רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ כֹּ֚ל יְמֵ֣י הֳשַׁמָּ֔ה וְאַתֶּ֖ם בְּאֶ֣רֶץ אֹיְבֵיכֶ֑ם אָ֚ז תִּשְׁבַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְהִרְצָ֖ת אֶת־שַׁבְּתֹתֶֽיהָ׃כָּל־יְמֵ֥י הָשַּׁמָּ֖ה תִּשְׁבֹּ֑ת אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־שָׁבְתָ֛ה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶ֖ם בְּשִׁבְתְּכֶ֥ם עָלֶֽיהָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֔ם וְהֵבֵ֤אתִי מֹ֙רֶךְ֙ בִּלְבָבָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיהֶ֑ם וְרָדַ֣ף אֹתָ֗ם ק֚וֹל עָלֶ֣ה נִדָּ֔ף וְנָס֧וּ מְנֻֽסַת־חֶ֛רֶב וְנָפְל֖וּ וְאֵ֥ין רֹדֵֽף׃וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי־חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא־תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם׃וַאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹיְבֵיכֶֽם׃וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֙קּוּ֙ בַּֽעֲוֺנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּעֲוֺנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ׃וְהִתְוַדּ֤וּ אֶת־עֲוֺנָם֙ וְאֶת־עֲוֺ֣ן אֲבֹתָ֔ם בְּמַעֲלָ֖ם אֲשֶׁ֣ר מָֽעֲלוּ־בִ֑י וְאַ֕ף אֲשֶׁר־הָֽלְכ֥וּ עִמִּ֖י בְּקֶֽרִי׃אַף־אֲנִ֗י אֵלֵ֤ךְ עִמָּם֙ בְּקֶ֔רִי וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם בְּאֶ֖רֶץ אֹיְבֵיהֶ֑ם אוֹ־אָ֣ז יִכָּנַ֗ע לְבָבָם֙ הֶֽעָרֵ֔ל וְאָ֖ז יִרְצ֥וּ אֶת־עֲוֺנָֽם׃וְזָכַרְתִּ֖י אֶת־בְּרִיתִ֣י יַעֲק֑וֹב וְאַף֩ אֶת־בְּרִיתִ֨י יִצְחָ֜ק וְאַ֨ף אֶת־בְּרִיתִ֧י אַבְרָהָ֛ם אֶזְכֹּ֖ר וְהָאָ֥רֶץ אֶזְכֹּֽר׃וְהָאָרֶץ֩ תֵּעָזֵ֨ב מֵהֶ֜ם וְתִ֣רֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶ֗יהָ בָּהְשַׁמָּה֙ מֵהֶ֔ם וְהֵ֖ם יִרְצ֣וּ אֶת־עֲוֺנָ֑ם יַ֣עַן וּבְיַ֔עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֔סוּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֖י גָּעֲלָ֥ה נַפְשָֽׁם׃וְאַף־גַּם־זֹ֠את בִּֽהְיוֹתָ֞ם בְּאֶ֣רֶץ אֹֽיְבֵיהֶ֗ם לֹֽא־מְאַסְתִּ֤ים וְלֹֽא־גְעַלְתִּים֙ לְכַלֹּתָ֔ם לְהָפֵ֥ר בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֮ וְהַתּוֹרֹת֒ אֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן יְהוָ֔ה בֵּינ֕וֹ וּבֵ֖ין בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֥ר סִינַ֖י בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לא תעשו לכם אלילים. לזה הנמכר לגוי שיתנו עמו שלא יעבוד ע"ז ולא יעשה מלאכה בשבת ויירא ממקדש לבדו ולעלות שמה שלש רגלים בשנה וה"ה לכל מצות. אי נמי בשביל שאמר עבדי הם אמר לא תעשו לכם אלילים כי עבדי אתם ולא תעבדו לאחרים. ובתרגום ירושלמי שבתותי תשמורו שנת השמטה ומקדשי תיראו שנת היובל כי כן כתוב קודש תהיה לכם: אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. כתב הרמב"ן הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב והמעיינות והנהרות טובים ויהיה זה סיבת בריאות לגופים והפירות כולם ירבו ויתברכו בהם כדכתיב ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו ובשביל זה לא יחלה האדם ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם וימלאו ימיהם כי בהיות הגופים גדולים ובריאים יתקיימו ימי האדם נמצא שהיא גדולה שבברכות: וישבתם לבטח. כי בעת הרעב יגלו מן הארץ לטוש עלי אוכל: ונתתי שלום בארץ. שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו. אי נמי השלום הוא שישבות חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל אבל אתם תרדפו אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו מפניכם: ונפלו לפניכם לחרב. כתב הרמב"ן תחלה הבטיחם כי ירדפו אויביהם ויפלו בחרבם וחזר וכפל ונפלו אויביכם לפניכם לחרב שיתן להם אומץ לב וגבורה לרדוף ה' מאה ויתן מורך בלב האויבים שינוסו ק' מפני ה' ויפלו כולם בחרב כי היה באפשר שינוסו מפני פחדם ולא יוכלו להמיתם מפני מיעוטם. ור' אברהם פי' כי הכפל שיפלו פעם אחר פעם תמיד מבלי תקומה. ורדפו מכם חמשה מאה. הרי אחד רודף עשרים ומאה מכם רבבה ירדופו ואין זה כפי חשבון הראשון דלפי הראשון שאמר שא' רודף כ' עולה לק' ב' אלפים. וי"מ מאה מכם כלומר ק' פעמים ה' מכם דהיינו ת"ק רבבה ירדופו הרי שירדפו ת"ק עשרת אלפים דהיינו א' לכ'. ור' אברהם כתב מנהג המרבה לומר אחד לעשר' כמו כי עתה כמוני עשרה ופה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה והנה כפל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה ויש אומר כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר וכן איכה ירדוף אחד אלף ואין צורך. וי"א בשנים יניסו רבבה כי ניסה היא בקל שמניסים ממקומם ודי בשנים לרבבה אבל רדיפה שרודף אחריהם צריך אחד לאלף: והפריתי אתכם. פי' הרמב"ן כי יעשו כולם פרי הבטן ולא יהיה בכם משכלה ועקרה וחזר ואמר והרביתי שיעשו פירות רבים ולא ישכלו וימלאו ימיהם ולכך יהיו עם רב: ואכלתם ישן נושן. אע"פ שיהיו רבים מאוד כל כך תהיה התבואה שתספיק לכל ותשאר עדיין להתיישן: ונתתי משכני בתוככם. כתב ר' אברהם לא תפחדו שתבואו לעולם לידי חסרון כי כבודי דר עמכם ואיני כבן אדם שתגעל נפשו לדור במקום אחד. ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם והמקדש (איננו?) עמכם יתהלך כבודי עמכם הנה אני אהיה לכם לאלהי' ואתם עמי כי על כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים. והרמב"ן פי' והתהלכתי בתוככם שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו ומספיק להם כל צרכם. ואינו מזכיר כאן שכר קיום הנפשות בעולם הנשמות ובעולם הבא אחרי תחיית המתים כי קיומם מחויב בדרך היצירה וכמו שפירשתי בכריתות והעונש הוא שמכרית החייבים מהם והשאר כולם קיימים ביסוד יצירתן. וכתב עוד ואף כי אלו הברכות רבות כלליות בענין המטר והשובע והשלום ופריה ורביה אינם כל כך כמו הברכות שבירך כבר בקצרה ובירך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך כי שם הבטיח במאכל ובמשתה ושנהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו ועל כן יהיו כל הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים כמו שאמר לא תהי' משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא וכן אמר תחלה כי אני ה' רופאך. והטעם בזה כי הברכות ההם אע"פ שהם נסים הן מן הנסים הנסתרים שכל התורה מליאה מהם כאשר פירשתי והם אפי' ליחיד העובד כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה' אלהיו ישמרהו אל מכל חולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הם כלליות בעם והם בהיות כל עמינו צדיקים לכך יזכיר תמיד בכאן הארץ ונתנה הארץ. לבטח בארצכם. שלום בארץ. חיה רעה מן הארץ. לא תעבור בארצכם. וכבר ביארנו כי אלו הברכות כולם נסים כי אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה שלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס ק' מפני ה' בעשותינו החקים והמצות ולא שיהיה הפוך הכל מפני זרענו השנה השביעית אע"פ שהם נסים נסתרים שעולם כמנהגו נוהג בהם אבל הם מתפרסמים מצד היותם לעולם תמיד בכל הארץ כי אם צדיק א' יחיה ויסיר השם מחלה מקרבו וימלא ימיו יקרה זה גם בקצת הרשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה ועם אחד תמיד ברדת הגשמים בעתם שובע ושלום ושלוה ובריאות וגבורה ושברון האויבים כענין שאין כמוהו בכל הארץ יודע כי מאת ה' היתה זאת ועל כן אמר וראו כל עמי ארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך והפוך אלה יהיה בקללות בעונשי הארץ שאמר והיו שמיכם כברזל ועונשי החולי כמו שאמר וחלאים רעים ונאמנים שיקולל המאכל והמשתה ויחליא ויתפרסם הנס בהיותו תמיד בכולם ועל כן כתיב ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו וגו' שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה כי כן יהיה בעמים רבים בכל האומות שיבואו מקרים רבים לאיש אחד רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת כי כולם ידעו ויראו כי יד ה' עשתה זאת ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם. והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בארצם ולא בגופם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחל' מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשמר בדרכי רפואה כלל כמו שאמר אני ה' רופאך כן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה כי גם אם יקרה עון שיחלו לא ידרשו ברופאים כי אם בנביאים וזהו שאמרו אין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאם לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי שיהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון השם אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים וזו היא באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנו רשות לרופא לרפאות ולא אמרו שנתנה רשות לחולי להתרפאות אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו. ועל כן ציותה תורה לחובל בחבירו ליתן תשלומי הרפואה כי התורה אינה סומכת על הנס כאשר אמרה לא יחדל אביון מקרב הארץ ומדעתו שכן יהיה אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברפואתו. וכתב עוד ואלה הברכות בתשלומיהן לא תהיינה אלא בהיות כל ישראל עושין רצון אביהם שבשמים ובנין שמים וארץ על מכונו ואין בתורה ברכות שלימות כאלה שהם דברי הברית והתנאים שהן בין הקב"ה לישראל. ודע כי לא השיגו ישראל לעולם בברכות האלה בתשלומיהן לא הרבים ולא היחידים מהם שלא עלתה זכותם לכך כמו שאמרו על דוד והוא מעורר חניתו על שמנה מאות חלל והיה מצטער על ר' יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי. ועל כן תמצא לרבותינו שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבא מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלימות: ואם בחוקתי תמאסו. כתב הרמב"ן הזכיר מאיסה בחוקים בשביל שלא נתגלה טעמם לעם הכסילים מואסין אותם שחושבין שאין בהם תועלת אבל במשפטים הכל חפצים בהם שהן יישוב העולם כגון להרוג הרוצח ולחייב הגונב ודיני שור ובור וכיוצא בהם ומ"מ יש משפטים שעושים בעוברי עבירות כגון מחלל שבת או שבא על הערוה וכיוצא בהם שקצים בהם הרשעים מפני שהוא עול כבד עליהם לשמור המצות ולכך אמר ומשפטי תגעל נפשיכם לבלתי עשות את כל מצותי כי הגעילה במשפטים כדי שלא יעשו המצות. וכתב עוד כי האלות האלה רמז לגלות ראשון והגאולה שאחריו שהרי אומר בתוכחות אם בחקותי תמאסו וגו' והזכיר בהם חמנים וגילולים וכן היו בחורבן הבית הראשון עובדי ע"ז כל הרעות ואמר והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם שהתרה בהם שיסלק שכינתו מביניהם ולא יקבל קרבניהם ויהיו הם לחרב ולחיה רעה ודבר ורעב וגלות וכל זה בא להם בחורבן הראשון ואמר אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' שהיו שנות הגלות ע' שנה כנגד ע' שנה שביטלו השמטות. וכן בענין הגאולה מן הגלות שאינו מבטיח רק שיזכיר ברית אבות ובזכירת הארץ אינו אומר שימחל עונם ויסלח חטאתם ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסיף את נדחיהם וכן היה בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והנלוים עליהם מעט מקצת השבטים ושבו בדלות ועבודת מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלמה לפניו רק שיתודו עונם ועון אבותם וכן מצינו באנשי בית שני שהתודה דניאל חטאנו והרשענו וכן נחמיה ועזרא מלכינו שרינו כהנינו לא עשו מצותיך וגו'. אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותינו זה והגאולה שאחריו שלא נרמז שם קץ לגאולה רק תלה אותה בתשובה ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשירות וחמנים ויעבדו ע"ז אלא אמר אם לא תשמעו בקול ה' אלהיך לשמור לעשות כל מצותיו וחקותיו לומר כי מפני שיעברו אפי' על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו כולם יענשו וכך היה בבית שני כמו שאמרו בית שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה ביניהם ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני ואמר שם ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו' שבא עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד ואמר עם אשר לא תדע לשונו כי מפני ריחוקם מהם לא הבינו לשונו מה שאין בברית הזאת שגלו לבבל ואשור שהיו קרובים להם וגם מכירים לשונם שייחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם כענין שנאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו וכן כתיב שם והפיצך ה' אלהיך מקצה הארץ ועד קצה הארץ וזהו גלותינו היום שאנו מפוזרים בארבע כנפות הארץ וכן והשיבך ה' מצרים באניות וזה היה בגלותינו שמילא מהם טיטוס ספינות וכן מה שאמר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות בנים ובנות תוליד כי ילכו בשבי אינו אומר שיגלו אבות ובנים אלא אומר שישבו בניהם והאבות ישארו בארץ וכן היה בגלותינו שהיו הרומיים מושלים בארצינו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם אבל בגלות ראשון גלו גלות שלימה. ועוד שאמר יוליך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני למלחמה ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך אלא מלכך אשר תקים עליך רמז שלא היה ראוי להיות מלך אלא שהקימוהו עליהם שלא כדין. וכן בגאולה בברית ההוא גאולה שלימה שאמר והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל ולא למקצת מהם והבטיח שיכרית ויכלה המגלים אותנו שנאמר ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומו' שרודפים תמיד אחרינו. וכן מה שאמר כאן ושממו עליה אויביכם הוא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצינו מקבלת אויבינו והוא ראייה גדולה והבטחה לנו שאין בכל יישוב העולם ארץ טובה ורחבה כארץ ישראל ואין בכל המקומות שיהא חרב כמוהו וכמה פעמים בקשו אויבינו לתקן יישובה ולא יכולו. והנה הברית הזאת הקב"ה כרת אותה כי בשביל זה היה השם הגדול עמנו בבית ראשון והברית שבמשנה תורה משה אמרו רמז לסילוק שכינתו לגמרי שלא היה עמהם בבית שני רק כבוד שמו וזהו מה שאמרו חז"ל קללות שבת"כ מפי הגבורה אמרן ומה שבמשנה תורה מפי עצמו אמרן: מכלות עינים. פי' ר' אברהם שהחוליים יחשכו וידאבו בו הנפשות. וי"מ כי עינים עין הגוף: ונתתי פני. קצפי כמו ופניה לא הי' לה עוד: שבע על חטאתיכם. כתב ר' אברהם בעבור שהוא חשבון שלם נאמר על לשון רבים כמו כי שבע יפול צדיק וקם: קרי. כתב ר' אברהם אמרו רבים שפירושו גבור ונוצח כאיש שיחזק לבו ולא יפחד שלא ינוצח ואין לו חבר. ויש אומרין שהוא מגזרת כל הקורות אותם פי' שתאמרו מקרה הוא ולא יד אלהים. וי"מ לשון מניעה כמו הוקר רגליך: והשמדתי את במותיכם. פי' כשתבא עליכם הרעה לא יהיה לכם מקום לזעוק ולהתפלל להושיעכם מהרעה כי אשמיד במותיכם מקום הזבחים: וגעלה נפשי אתכם. שאסיר שכינתי מביניכם אז תחרבנה עריכם: והשמותי את מקדשיכם. פי' מתחלה היו מקדשי ומשתחטאו לא יקראו על שמי. ואחר שאמר עריכם ומקדשיכם אמר: והשמותי אני את הארץ. פי' כל ארץ ישראל: אז תרצה הארץ. פי' ר' אברהם כמו תשלים. וכן עד ירצה כשכיר יומו. כי נרצה עונה: ואכלה אתכם ארץ אויביהם. כן דרך הגולים למקום אחר בהשתנות האויר והמים עליהם ימותו רובם: או אז יכנע לבבם הערל. פירש"י כמו או נודע כי שור נגח הוא וכו'. והרמב"ן כתב והנכון בעיני לפרש והבאתי אותם בארץ אויביהם או עד זמן שיכנעו לבבם הערל או עד זמן שירצו את עונם באורך הגלות פי' או נמשך למטה על ירצו עוונם שאביאם בארץ אויביהם עד שיכנעו לבם בתשובה או שירצו עוונם באורך הגלות שיסבלו. והנה אחר שאמר והתודו היה לו לומר וזכרתי את בריתי יעקוב כי אין כאן מקום להזכיר שיגלה אותם ויביאם בארץ אויביהם. ור' אברהם פי' אף אני עשיתי עמם ויסרתים להביאם בארץ אויביהם להכניע לבם הערל והזכיר זה בכאן לומר שהתודו עונם בעבור שאני המסבב להם כי גם בשעת קלקלתם כוונתי בהם שיעשו תשובה ויתודו. ועל דעתי ירמז כי אחרי הוידוי ילך עמהם בקרי ויביא אותם עוד בארץ אויביהם עד שיכנעו לבם הערל והוא רמז שאביאם אל הארץ ולא נכבשה הארץ לפניהם אלא היו להם צרים ואויבים שם כמו שנאמר ויאמרו צרינו ויהי כאשר שמעו וגו' והארץ ביד אויבים היתה כמו שאמר עזרא בתפלתו הנה אנחנו עבדים היום וארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה וגו': והארץ תעזב מהם. פי' הרמב"ן שגם אחרי הזכירה תעזב מהם רמז כי אחרי פקידת כורש נעזבה מהם ורצתה השמטות עד אחרי י"ט שנה שנבנה הבית וקידשו העיר בשתי תודות וחזרה קדושת הארץ וכרתו אמנה ונטש את השביעית ומשה כל יד כי כל הקורות אותם רמוז בפרשה הזאת: יען וביען. כתב ר' אברהם אחד כנגד משפטי מאסו והשני כנגד וחוקותי געלה נפשם: לא מאסתים וגו' לכלותם. רק ליסרם עד שיכנע לבם: להפר בריתי. שנשבעתי להם ואף אם הם הפרו בריתי כדכתיב להפרכם את בריתי אני לא אפר בריתי אתם כי אלהים אני: וזכרתי להם ברית ראשונים. פי' הרמב"ן שאזכור להם לעולם הברית בין בארץ בין בחוץ לארץ בגלות הנרמזת כאן וכן בכל הדורות וזה טעם לעיני הגוים כי יעשה בהם בעבור שמו הגדול שלא יתחלל בגוים ולא למענם כי לא עשו תשובה ולא נתכפרו עוונותם. ור' אברהם כתב וזכרתי להם ברית ראשונים זאת הברית הכרותה בסיני וקורא לזה הדור ראשונים כנגד הבנים שיגלו בארץ אויביהם. ויש אומר ברית ראשונים על ברית שכרת עם האבות. ומה שאומר: אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. אשר נשבעתי לאבותם להוציא את בניהם מעבדות לחרות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך